"אני לא מבינה אותו. כבר ניסינו הכול. פרסים, טבלאות, עונשים, שיחות. שום דבר לא מחזיק." זו אחת האמירות שאני שומעת שוב ושוב מהורים ומאנשי חינוך וכמעט תמיד אני שואלת שאלה אחת: לפני שניסיתם לשנות את ההתנהגות, ניסיתם להבין מה היא אומרת?
זו אולי אחת הטעויות השכיחות ביותר בעולם החינוך והטיפול. אנחנו רואים התנהגות ומיד חושבים על הדרך לעצב אותה. איך לגרום לילד להפסיק. איך לגרום לו לשתף פעולה. איך להעלים את ההתנהגות המפריעה אבל התנהגות אינה הבעיה.
התנהגות היא השפה שבה מועבר המסר.
כשפעוט עדיין לא יודע לדבר, הוא בוכה. אף הורה לא מנסה "לעצב את הבכי". הוא מבין שהבכי הוא סימן למשהו אחר: רעב, כאב, עייפות או צורך בקרבה.
משום מה, ככל שהילדים גדלים, אנחנו שוכחים את העיקרון הזה. במקום לשאול מה ההתנהגות מספרת, אנחנו עסוקים בלגרום לה להיעלם. ילד שמתחצף, אולי אומר: "אני מרגיש שלא רואים אותי." ילדה שמסרבת להכין שיעורים, אולי אומרת: "אני מפחדת להיכשל." תלמיד שמפריע בכל שיעור, אולי אומר: "גם קשר שלילי עדיף על פני חוסר קשר."
כאשר אנחנו מטפלים רק בהתנהגות, אנחנו עלולים להשתיק את המסר בלי לתת לו מענה ואז הוא חוזר בגלים או צץ בתחום שונה.
דמיינו ילד שמסתובב בבית ומציק ללא הפסקה לאחיו. ההורים מגיבים בכעס, בנזיפות, בעונשים. לכאורה הם מנסים לצמצם את ההתנהגות, אבל בפועל נוצר דפוס אחר: הילד למד שזו הדרך הבטוחה לקבל נוכחות. גם אם הנוכחות שלילית, היא עדיין קשר.
קשר שלילי הוא עדיין קשר. לכן פעמים רבות, לפני שאנו מחפשים כיצד להפחית התנהגות אנו מחפשים כיצד להגדיל קשרלא משום שהצבת גבולות אינה חשובה. היא חיונית. אלא שהשאלה היא מאיזה מקום הגבול מוצב. כשהגבול נשען על קשר ועל אחריות של המבוגר לעצמו, הוא מאפשר צמיחה. כשהוא נועד רק לשלוט בהתנהגות, הוא עלול להפוך למאבק כוח.
גם בכיתה אפשר לראות זאת היטב.
יש תלמיד שמפריע כמעט בכל שיעור. המורה משקיעה אנרגיה אינסופית בהערות, באזהרות ובהרחקות. ההתנהגות אולי נעצרת לכמה דקות, אבל חוזרת שוב ושוב. מורה אחרת בוחרת להתחיל אחרת. במשך שבוע היא מקפידה לפגוש את התלמיד בכל בוקר, לומר לו שלום אישי, לשוחח איתו שתי דקות בהפסקה ולתת לו אחריות קטנה בכיתה. במקביל לבנית החיבור היא פותחת לשיח את האתגר מול חוקי הכיתה ומציעה תמיכה ומרחב משותף של כיוון והתפתחות.
האם ההתנהגות נעלמת מיד? לא תמיד.
אבל עכשיו יש עם מי לעבוד. ההתנהגות כבר אינה המאבק. היא הופכת לנושא שאפשר לדבר עליו בתוך מערכת יחסים.
הרמב"ם מעניק לנו יסוד עמוק לתפיסה הזו. כאשר הוא עוסק בבניית אישיותו של האדם, הוא אינו כותב את הדברים במסגרת "הלכות התנהגות", אלא במסגרת הלכות דעות.
לא במקרה.
המוקד אינו רק מה האדם עושה, אלא כיצד הוא חושב, מהן המידות שרכש, איך הוא תופס את המציאות ואיזו עמדה פנימית מנהלת אותו. מפני שהמעשים הם פעמים רבות הפירות. הדעות והמחשבות הן השורשים.
אותו עיקרון נכון גם אצלנו, המבוגרים.
לפני שאנחנו מנסים לשנות את הילד, כדאי לעצור לרגע ולבחון את הדעה שממנה אנחנו עצמנו פועלים: האם אני רואה מולי ילד שמנסה לעשות לי דווקא או ילד שמנסה לומר משהו ועדיין אין לו דרך טובה יותר לומר אותו?
האם אני מפרש את ההתנהגות כזלזול או כסימן למצוקה, לחוסר מיומנות או לצורך שלא קיבל מענה?
לעיתים, ההתערבות המשמעותית ביותר אינה מתחילה אצל הילד. היא מתחילה בפרשנות שלנו.
כשהפרשנות משתנה, גם התגובה משתנה.
וכשהתגובה משתנה פעמים רבות גם ההתנהגות מתחילה להשתנות.
זו הסיבה שאנו כמעט אף פעם לא מתחילים לטפל בהתנהגות.
אנו מתחילים בקשר.אנו מתחילים במשמעות. אנו מתחילים בדרך שבה אנחנו בוחרים לראות את הילד.
כי התנהגות היא לא רק משהו שצריך לשנות. התנהגות היא שפה ומי שמקשיב לשפה, מגלה לא פעם שהדרך הקצרה ביותר לשינוי אינה לעצב את ההתנהגות, אלא להבין את האדם שמאחוריה.
הבהרה רפואית ומשפטית: התכנים במאמר זה מובאים למטרות העשרה ומידע כללי בלבד ואינם מהווים חוות דעת רפואית, המלצה טיפולית או תחליף לייעוץ רפואי מקצועי, פרטני ואישי. בכל שאלה רפואית, אבחון, התאמת מינון, שילוב תוספים או שינוי בטיפול התרופתי, יש להיוועץ אך ורק עם הרופא המטפל המוסמך (פסיכיאטר ילדים/מבוגרים, נוירולוג, רופא משפחה שמתמחה בהפרעת קשב וריכוז או רופא התפתחותי).
המאמר עורר בכם מחשבה והייתם רוצים להעמיק או לרכוש כלים מעשיים לעבודה בבית או במסגרת החינוכית? תוכלו למצוא באתר מאמרים ותוכניות נוספות לצד הכשרות , לימודי תעודה וקורסים המיועדים להורים ולאנשי מקצוע.
