"אני כבר מכילה אותו כל כך הרבה זמן, אבל אני מרגישה שאני נשחקת". זהו משפט שחוזר שוב ושוב בשיח עם הורים ואנשי חינוך. בדרך כלל הוא לא מגיע ממקום של חוסר אכפתיות אלא דווקא מהמקומות ההפוכים. הוא מגיע מאנשים שמאוד רוצים לעשות נכון. אנשים שהשקיעו זמן בללמוד את הילד, להבין את ההתנהגות שלו, לחפש את הצורך שמתחת לקושי ולא למהר להגיב רק למה שנראה כלפי חוץ.
הם למדו שהילד לא "עושה דווקא". הם למדו שלכל התנהגות יש סיבה. הם למדו שילד שמתפרץ, נמנע, מתנגד או מתקשה להתארגן אינו בהכרח ילד שבוחר להקשות אלא ילד שמתמודד עם משהו שעדיין אין לו מספיק כלים להתמודד איתו.
זו אחת ההתפתחויות החשובות בשיח החינוכי בשנים האחרונות. המעבר מתגובה שיפוטית להתבוננות מכילה מאפשרת לנו לראות ילדים באופן רחב יותר, להבין את עולמם ולבנות עבורם מענים מדויקים יותר. אבל בתוך השינוי החשוב הזה מסתתר לעיתים בלבול עדין: הבלבול בין הכלה לבין אפשור.
הקושי של המכיל הוא שלעיתים הוא מרגיש שאין לו זכות להיות עייף. הרי אם הוא מבין את הקושי של הילד, איך הוא יכול לכעוס? אם הוא יודע שהילד לא עושה זאת בכוונה, איך הוא יכול להציב את עצמו במרכז? וכך, דווקא מתוך מקצועיות ורגישות המבוגר מתחיל להיעלם במערכת היחסים. וזה קצת פרדוקסלי משום שכדי שילד יוכל להישען על מבוגר- המבוגר צריך להישאר נוכח כסוביקט בקשר. הוא צריך להביא אל הקשר את שיקול הדעת שלו, את הערכים שלו, את הגבולות שלו ואת האמונה שלו ביכולת של הילד להתפתח.
כאשר המבוגר מתחיל למחוק את עצמו בשם ההכלה מתרחש שינוי במערכת היחסים. הוא מפסיק להיות אדם שנמצא בתוך הקשר עם עמדה, צרכים ויכולת השפעה והופך להיות מי שתפקידו העיקרי הוא להבין, לספוג ולהתאים את עצמו. כשהמבוגר אינו מביא את עצמו לתוך הקשר גם הילד מפסיק לפגוש מולו אדם שלם. הוא פוגש אוביקט במקום סוביקט והקשר נפגע.
וזו נקודת ההבדל בין הכלה לבין אפשור.
הכלה אומרת: אני רואה את הקושי שלך, אני מבין אותו ואני מוכן להתאים את הדרך כדי לאפשר לך להצליח. אבל לצד זה אני מאמין שאתה יכול ללמוד, להתפתח ולרכוש יכולות שעדיין אינן מבוססות אצלך ואני אכוון אותך למרחב של התפתחות.
אפשור אומר: אני מבין את הקושי שלך ולכן אני מוותר מראש על הדרישה, על הגבול או על התהליך שאתה צריך לעבור כדי להתפתח.
ברוב המקרים אפשור אינו נולד מאדישות. הוא נולד דווקא מתוך רצון להגן, להקל ולמנוע מהילד עוד חוויה של קושי. כאשר ההגנה מחליפה את הלמידה, היא עלולה לעכב את ההתפתחות ולכן ההבדל אינו בשאלה האם אנחנו מבינים את הילד. ההבדל הוא מה אנחנו עושים עם ההבנה הזאת.
פגשתי אשת חינוך שעבדה עם תלמיד שהתקשה מאוד בוויסות רגשי. בכל פעם שהוא היה מתוסכל, הוא היה מתפרץ, יוצא מהכיתה או מסרב להשתתף. המורה הייתה אשת מקצוע רגישה ומסורה. היא סיפרה לי שהיא כבר למדה לזהות את הסימנים המקדימים, ידעה מתי לא להתעקש, מתי לאפשר לו לצאת להירגע, מתי להפחית דרישה. היא עשתה הרבה דברים נכון. אבל כשהתבוננו יחד על התמונה הרחבה, ראינו שהשאלה 'איך אני מונעת ממנו להתפרק?' הפכה להיות חזקה יותר מהשאלה 'איך אני מלמדת אותו להתמודד עם מצבים שבהם הוא מתפרק?'
במובן מסוים, בשם ההכלה והאפשור, הצוות הפסיק לראות את המקום בו הילד נמצא כתחנת ביניים וראה זאת כיעד הסופי ולכן זו אחת המלכודות העדינות של הכלה.
הורים ואנשי צוות יכולים להיכנס בקלות למעגל הזה. בתחילה הם אומרים: "אני אתן עוד הזדמנות". אחר כך: "אני לא רוצה להעמיס עליו, גם ככה קשה לו". ובהמשך: "אני כבר אעשה את זה במקומו, זה יותר פשוט". בשלב מסוים הילד פחות מתמודד והמבוגר יותר מחזיק. הילד פחות מפתח עצמאות והמבוגר יותר מתעייף. ואז מגיע הרגע שבו אותו אדם שניסה כל כך להכיל מרגיש שאין לו יותר יכולת להחזיק את המצב כפי שרצה: הוא מרים את הקול, מאבד סבלנות או מגיב באופן שאינו מייצג הערכים שלו ומרגיש שאינו נאמן לעצמו. ואחר כך, אחר כך מגיעה גם האשמה: "איך יכול להיות שאני, שכל כך מבין את הקושי שלו, הגעתי למצב הזה?"
אבל אולי השאלה העמוקה יותר אינה רק "למה איבדתי סבלנות?", אלא גם: "איפה אני הפסקתי להיות נוכח בתוך הקשר?"
כי כאשר המבוגר נעלם לאורך זמן, גם הילד מפסיד משהו חשוב. הוא מפסיד את המפגש עם מבוגר יציב שמסוגל לראות אותו, להבין אותו וגם לעזור לו לצמוח.
הכלה אמיתית אינה מבקשת מאיתנו לבחור בין הבנה לבין גבולות. היא מבקשת מאיתנו להחזיק את המורכבות.
מערכת יחסים חינוכית אינה בנויה ממבוגר שמכיל וילד שמוכל בלבד. יש בה שני סובייקטים: ילד שמביא את הקושי שלו ואת הצורך שלו בעזרה ובהכוונה, ומבוגר שנשאר נוכח עם הרגישות שלו, עם הגבולות שלו ועם האמונה שלו ביכולת של הילד לגדול.
כי הכלה אינה מצב שבו צד אחד נותן מקום והצד השני רק מקבל מקום. הכלה היא מפגש. מפגש בין ילד שזקוק שיראו אותו, לבין מבוגר שמסוגל לראות אותו בלי להיעלם בדרך.
הבהרה רפואית ומשפטית: התכנים במאמר זה מובאים למטרות העשרה ומידע כללי בלבד ואינם מהווים חוות דעת רפואית, המלצה טיפולית או תחליף לייעוץ רפואי מקצועי, פרטני ואישי. בכל שאלה רפואית, אבחון, התאמת מינון, שילוב תוספים או שינוי בטיפול התרופתי, יש להיוועץ אך ורק עם הרופא המטפל המוסמך (פסיכיאטר ילדים/מבוגרים, נוירולוג, רופא משפחה שמתמחה בהפרעת קשב וריכוז או רופא התפתחותי).
המאמר עורר בכם מחשבה והייתם רוצים להעמיק או לרכוש כלים מעשיים לעבודה בבית או במסגרת החינוכית? תוכלו למצוא באתר מאמרים ותוכניות נוספות לצד הכשרות , לימודי תעודה וקורסים המיועדים להורים ולאנשי מקצוע.
