אחת השאלות המרכזיות שמלוות כל תהליך חינוכי, טיפולי או אימוני אינה רק "איזה כלי יעזור לילד להשתפר?", אלא שאלה מוקדמת יותר: "האם אנחנו באמת מאמינים ביכולת שלו להתפתח?" לעיתים נדמה שאמונה היא עניין רגשי בלבד, משהו ששייך לעולם העידוד והחיזוק. אך למעשה, האופן שבו מבוגר תופס את היכולת של הילד להשתנות משפיע באופן עמוק על הדרך שבה הוא פוגש אותו, על הציפיות שהוא מציב בפניו, על ההזדמנויות שהוא נותן לו ועל המסר שהילד מקבל לגבי עצמו.
ילד אינו בונה את תפיסת היכולת שלו רק מתוך ההישגים שלו. הוא בונה אותה גם מתוך האופן שבו אנשים משמעותיים סביבו מפרשים את הקשיים שלו. כאשר ילד חווה שוב ושוב מבוגר שרואה בהתנהגות שלו "בעיה קבועה", הוא עלול להתחיל להפוך קושי זמני לזהות. "קשה לי להתארגן" הופך ל"אני ילד לא מאורגן". "אני מתקשה לקרוא" הופך ל"אני לא טוב בלימודים". "אני מתפרץ כשקשה לי" הופך ל"ככה אני". בשלב הזה האתגר כבר אינו רק המיומנות שחסרה אלא הסיפור שהילד מתחיל לספר לעצמו על מי שהוא.
כאן נכנס המושג של אמון ביכולת ההתפתחות. אמון כזה אינו אומר להסתכל על הילד דרך משקפיים ורודות, להתעלם מהקושי או להניח שכל דבר יסתדר מעצמו. להפך. אמון אמיתי מתחיל דווקא ביכולת לראות את המציאות כפי שהיא: לזהות את הקושי, להבין את המנגנונים שמאחוריו, להציב דרישות מתאימות ולצד זאת להחזיק עמדה עמוקה שהמצב הנוכחי אינו מגדיר את העתיד.
ההבדל בין מבוגר שרואה קושי כמגבלה קבועה לבין מבוגר שרואה קושי כנקודת עבודה הוא הבדל שמשנה תהליכים שלמים. כאשר ילד מתקשה, השאלה אינה רק "איך נפתור את הבעיה?" אלא גם "איזה מסר עובר אליו מתוך הדרך שבה אנחנו מגיבים?" האם הוא לומד שהקושי הוא הוכחה לכך שאינו מסוגל, או שהוא לומד שהקושי הוא חלק מתהליך הלמידה?
בעולם האימון, ההבנה הזו מקבלת משמעות מיוחדת. בעבר התמקד האימון בעיקר בהשגת מטרות, בבחירות וביצירת שינוי אצל אדם שכבר הגיע עם יכולת מסוימת להתבוננות עצמית. כיום אנו מבינים שהיכולת להתפתח עצמה דורשת בנייה. לפני שאדם מסוגל להציב לעצמו מטרות, הוא צריך להאמין שיש משמעות לפעולה שלו. התפיסה שלפיה הכישלון אינו עדות לחוסר יכולת אלא מידע שמאפשר למידה היא זו שמעניקה את הכוח לנסות שוב למרות הכשלון.
זו הסיבה שאנשי מקצוע העובדים עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים אינם זקוקים רק לכלים להתערבות. הם זקוקים גם לעמדה מקצועית שמכוונת את האופן שבו הם רואים את האדם שמולם. האם אני רואה לפניי ילד עם בעיה, או ילד שנמצא בתהליך התפתחות? האם אני מחפש את הגבול של היכולת שלו, או את התנאים שיאפשרו ליכולת הזו להופיע?
אמון ביכולת ההתפתחות אינו משפט שאומרים לילד. הוא דרך להסתכל עליו. הוא נוכח בדרך שבה אנחנו מפרשים נפילה, בדרך שבה אנחנו מגיבים לטעות, בדרך שבה אנחנו בונים עבורו אתגרים ובהחלטה האם לעשות עבורו את הדרך או ללמד אותו בהדרגה ללכת בה בעצמו. אמון בהתפתחות אינו הכחשה של מגבלות, אלא אמונה ביכולת האדם להתפתח בתוך המציאות הנתונה. חשוב לדייק: אמון ביכולת ההתפתחות אינו אומר להאמין שכל קושי ייעלם או שכל מגבלה תהפוך ליכולת אחרת. אין משמעותו להאמין שילד שנולד ללא מאור עיניים יוכל לראות אם רק נאמין בו מספיק. זו אינה אמונה מציאותית והיא אף עלולה להיות פוגעת. אמון אמיתי אינו מכחיש את נקודת הפתיחה של האדם, אלא מאמין ביכולת שלו להתפתח מתוכה. הוא אומר שגם ילד שנולד ללא ראייה יכול לרכוש מיומנויות, לפתח עצמאות, לבנות מסוגלות, למצוא דרכי התמודדות ולממש את היכולות הייחודיות שלו. השאלה אינה האם נוכל לשנות כל נתון בחייו, אלא האם נאמין שיש בו יכולת לצמוח, ללמוד ולהתקדם בתוך הנתונים הקיימים.
דווקא בעידן שבו ילדים מקבלים אינספור מסרים על הישגים, השוואה ומהירות, התפקיד של מבוגר משמעותי הוא לא רק לעזור להם להצליח. התפקיד הוא לעזור להם לפתח זהות של אדם שמסוגל ללמוד, להשתנות ולהתפתח.
כי בסופו של דבר, לפני שילד מאמין ביכולת שלו, הוא זקוק למישהו שיחזיק עבורו את האפשרות הזאת.
הבהרה רפואית ומשפטית: התכנים במאמר זה מובאים למטרות העשרה ומידע כללי בלבד ואינם מהווים חוות דעת רפואית, המלצה טיפולית או תחליף לייעוץ רפואי מקצועי, פרטני ואישי. בכל שאלה רפואית, אבחון, התאמת מינון, שילוב תוספים או שינוי בטיפול התרופתי, יש להיוועץ אך ורק עם הרופא המטפל המוסמך (פסיכיאטר ילדים/מבוגרים, נוירולוג, רופא משפחה שמתמחה בהפרעת קשב וריכוז או רופא התפתחותי).
המאמר עורר בכם מחשבה והייתם רוצים להעמיק או לרכוש כלים מעשיים לעבודה בבית או במסגרת החינוכית? תוכלו למצוא באתר מאמרים ותוכניות נוספות לצד הכשרות , לימודי תעודה וקורסים המיועדים להורים ולאנשי מקצוע.
