הילד הזה פשוט חייב גבולות" זהו אולי אחד המשפטים השכיחים ביותר בעולם ההורות והחינוך. אנחנו אומרים אותו על הילד שמתווכח על כל בקשה, על הילדה שמסרבת להיכנס למקלחת, על המתבגר שמתעלם מכל מה שאומרים לו ועל הילד עם הפרעת הקשב שנראה שכל כלל פשוט מחליק מעליו.
כמעט תמיד המשפט הזה נאמר מתוך דאגה אמיתית. אנחנו רוצים שהילד ילמד לכבד כללים, לגלות אחריות, להתנהל נכון ולהצליח בחיים. אבל בכל פעם שאני שומעת את המשפט הזה, אני מוצאת את עצמי עוצרת ושואלת שאלה אחת: מי בדיוק אמור לשים את הגבולות ולמי?
השאלה הזו נשמעת במבט ראשון כמעט מיותרת. הרי ברור שההורים הם אלה שצריכים להציב גבולות. כך חונכנו, כך לימדו אותנו וכך רובנו משתדלים לפעול. אלא שאם זה באמת כל הסיפור, מדוע הורים טובים, מסורים ואכפתיים מוצאים את עצמם שוב ושוב באותם מאבקי כוח? מדוע הם מסבירים, מזכירים, מתחננים, מאיימים, מענישים, מרימים את הקול ומבטיחים לעצמם שמחר יהיו עקביים יותר ובכל זאת חוזרים לאותה נקודה? אולי מפני שאנחנו עסוקים בשאלה איך להציב גבולות, במקום לשאול שאלה עמוקה יותר: איפה בכלל נמצא הגבול?
בכל קורס, הרצאה או הדרכת הורים שאני מעבירה יש משפט אחד שהופך כמעט תמיד לרגע של תפנית. בשלב מסוים המשתתפים כבר משלימים אותו יחד איתי:
"גבולות זה דבר שאנחנו שמים לעצמנו. לא לאחרים." בפעם הראשונה ששומעים את המשפט הזה הוא נשמע כמו משחק מילים. אבל ככל שמעמיקים בו, מבינים שלא מדובר בלשון אלא בתפיסת עולם. במשך שנים לימדו אותנו לחשוב שהצבת גבולות פירושה לגרום לילד להתנהג אחרת. אבל גבול אמיתי אינו מתחיל בשינוי של הילד אלא בהתנהלות של המבוגר.
נחשוב על אמא שמבקשת מבנה להפסיק את המשחק ולהיכנס למקלחת. הוא מתעלם. היא מבקשת שוב. אחר כך מזהירה. אחר כך סופרת עד שלוש. אחר כך כועסת. בסופו של דבר הוא אולי נכנס למקלחת, אבל שניהם כבר מותשים. אם נסתכל מהצד, קל יהיה לומר: "הילד הזה חייב גבולות." אבל האם זו באמת הבעיה? או שאולי הבעיה היא שכל הגבול היה מונח בידיים של הילד? כל עוד אני מנסה לגרום לו לעשות את מה שאני רוצה, השקט שלי תלוי בהחלטה שלו. אם הוא ישתף פעולה- אצליח. אם יתנגד- ארגיש שנכשלתי. במילים אחרות, מסרתי לילד את השליטה על הגבולות שלי. זו אולי אחת הטעויות הנפוצות ביותר בהורות: אנחנו חושבים שאנחנו מנהלים את הילד בזמן שבפועל ההתנהגות שלו היא זו שמנהלת אותנו.
כאן מתחיל השינוי. אני לא יכולה להחליט אם הילד יצעק, יתווכח או יכעס. אני גם לא יכולה להכריח אותו להכין שיעורים או לדבר בנימוס. אבל אני כן יכולה להחליט איך אני מגיבה לצעקות, מה אני מוכנה לעשות במקומו ומה כבר לא, באילו תנאים תתקיים שיחה בבית ואילו ערכים ינחו את ההתנהלות שלי. הגבול אינו ניסיון לשלוט בילד- הוא החלטה כיצד אני בוחרת להתנהל גם כשהילד אינו פועל כפי שהייתי רוצה.
אם בשלב הזה אתם חושבים לעצמכם: "זה נשמע נכון, אבל איך עושים את זה בפועל?" אתם לא לבד. הורים רבים מבינים את העיקרון אבל מתקשים ליישם אותו ברגע האמת. וזה טבעי. הידיעה שגבול מתחיל בי אינה מספיקה. בדיוק כפי שלא מספיק להבין את עקרונות השחייה בכדי לדעת לשחות כך גם הצבת גבולות דורשת מיומנות. היא דורשת ללמוד כיצד לתקשר גבול בצורה ברורה, מכבדת ועקבית מבלי להיגרר למאבקי כוח, לאיומים או לוויכוחים אינסופיים.
ילדים אינם זקוקים להורים שמנצחים אותם בכל ויכוח. הם זקוקים להורים שמצליחים לנהל את עצמם. כשהם פוגשים מבוגר שאינו נסחף לכל עימות, שאינו מגיב מתוך לחץ או כעס אלא מתוך בחירה, הם פוגשים גם תחושת ביטחון. הם יודעים שיש מי שמחזיק את ההגה, גם כשהם עצמם נסערים.
לכן, בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם אומרים: "הילד הזה חייב גבולות" אני מזמינה אתכם לעצור לרגע ולשאול שאלה אחרת: אילו גבולות אני מציב לעצמי?
מניסיוני, זו אינה רק שאלה שמשנה את הדרך שבה אנחנו מגיבים לילדים. זו שאלה שמשנה את האווירה בבית, את מערכת היחסים עם הילדים ובסופו של דבר גם את ההורות כולה. כי הילדים לא גדלים בתוך הגבולות שאנחנו דורשים מהם. הם גדלים בתוך הגבולות שאנחנו מציבים לעצמנו ואולי זו המשמעות האמיתית של המשפט: הילד הזה חייב גבולות" השאלה היא רק מי באמת צריך להציב אותם ולמי.
*אם משהו במאמר הזה עורר אצלכם מחשבה, ואולי אפילו גרם לכם להסתכל אחרת על גבולות ועל התפקיד ההורי שלכם זו רק ההתחלה. המעבר מניסיון לשלוט בהתנהגות הילד ליכולת להוביל מתוך בחירה, בהירות וויסות עצמי הוא תהליך שדורש הבנה, תרגול וכלים מעשיים. בקורסים ובהכשרות שלנו אנו מעמיקים בדרך שבה אפשר לתרגם את התפיסה הזו לעבודה יומיומית עם ילדים, ובמיוחד עם ילדים המתמודדים עם הפרעת קשב, קשיים בוויסות וקשיים התנהגותיים. מוזמנים להכיר את תוכניות ההכשרה, המאמרים וחומרי העשרה נוספים באתר ולהמשיך את הדרך אל הורות וחינוך שיש בהם יותר הבנה, ביטחון וכלים מעשיים.
הבהרה רפואית ומשפטית: התכנים במאמר זה מובאים למטרות העשרה ומידע כללי בלבד ואינם מהווים חוות דעת רפואית, המלצה טיפולית או תחליף לייעוץ רפואי מקצועי, פרטני ואישי. בכל שאלה רפואית, אבחון, התאמת מינון, שילוב תוספים או שינוי בטיפול התרופתי, יש להיוועץ אך ורק עם הרופא המטפל המוסמך (פסיכיאטר ילדים/מבוגרים, נוירולוג, רופא משפחה שמתמחה בהפרעת קשב וריכוז או רופא התפתחותי).
