היכנסו היום לכיתה ממוצעת. כמעט בכל כיתה, בכל מגזר ובכל יישוב תפגשו ילדים שמתקשים להתרכז, להתארגן, לווסת את עצמם, להתחיל משימות או להתמיד בהן.
הורים ואנשי חינוך רבים מתארים תחושה שמספר הילדים המתמודדים עם קשיי קשב הולך וגדל משנה לשנה. כמעט כל ילד שני זוכה בשלב כזה או אחר לשאלה: "אולי יש לו הפרעת קשב?". מכאן עולה שאלה משמעותית: האם באמת חל שינוי נרחב במבנה המוח של דור שלם? האם אנחנו בעיצומה של "מגפת קשב"?
כדי לענות על השאלה הזו, חשוב לעצור ולעשות סדר באחת ההבחנות החשובות והמשמעותיות ביותר בעולם החינוך והטיפול כיום: ההבחנה בין הפרעת קשב וריכוז לבין קשיי קשב וריכוז.
הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה נוירו־התפתחותית בעלת בסיס ביולוגי וגנטי משמעותי. היא נחשבת לחלק מקבוצת השונויות הנוירו־התפתחותיות (נוירודיברסיות), כלומר שונות באופן שבו מערכות מוחיות מסוימות פועלות ביחס למבנה הנוירוטיפיקלי. היא משפיעה על מערכות הקשורות לקשב, לוויסות עצמי, לעיכוב תגובה ולניהול משימות. האדם נולד עם מאפיין זה והוא מלווה אותו לאורך כל חייו.
חשוב להבין: הפרעת קשב אינה מחלה ולכן גם אינה ניתנת לריפוי. היא גם אינה משהו שצריך "להעלים" אלא מאפיין מוחי שיש ללמוד לנהל. כאשר האדם לומד להכיר את דפוסי הפעולה של מוחו, לרכוש כלים מתאימים ולבנות סביבו התאמות נכונות ניתן לשפר באופן משמעותי את התפקוד, להפחית את עוצמת הסימפטומים ולהעלות את איכות החיים לצד קבלה של מבנה המוח הייחודי והכרה גם בחוזקות שהוא מביא עמו.
האבחון של הפרעת קשב וריכוז מבוסס כיום בעיקר על דפוסי תפקוד והתנהגות הנצפים בחיי היומיום: קושי להתרכז, חוסר שקט, שכחנות, אימפולסיביות, קושי בהתארגנות וניהול משימות. אלא שאותם דפוסי התנהגות בדיוק יכולים להופיע גם מסיבות אחרות לחלוטין.
עומס רגשי, קשיי שינה, מצבי לחץ, קשיים חברתיים, חוויות חיים, גורמים פיזיולוגיים, שימוש מוגבר במסכים ואורח החיים המודרני- כל אלה עלולים לפגוע במערכות הקשב וליצור תמונה חיצונית הדומה מאוד להפרעת קשב, אף שמקור הקושי שונה לחלוטין. מצבים אלו מכונים קשיי קשב וריכוז.
בשונה מהפרעת קשב, שהיא מאפיין נוירו־התפתחותי קבוע שיש ללמוד לנהל אך לא לשנות, קשיי קשב עשויים להשתנות ואף לחלוף כאשר מזהים את מקורם ומטפלים בו באופן מדויק.
לעיתים המציאות מורכבת אף יותר. קשיי קשב על רקע רגשי, סביבתי או פיזיולוגי יכולים להתווסף להפרעת קשב קיימת ולהעצים את ביטוייה. לכן נדרשת אבחנה רגישה ומדויקת משום שהמציאות האנושית כמעט אף פעם אינה דיכוטומית. עם זאת, במאמר זה אבקש להתמקד בהבדל שבין הפרעת קשב לבין קשיי קשב- הבחנה שיכולה לשנות את כל אופן ההתערבות.
למעשה, זוהי גם אחת המלכודות הגדולות ביותר בעולם הקשב. אנחנו רואים את ההתנהגות, אך ההתנהגות היא רק קצה הקרחון. אותו סימפטום יכול לספר סיפורים שונים לחלוטין.
כדי להבין עד כמה התמונה מורכבת, בואו נכיר שתי דמויות שכל הורה ואיש חינוך עשויים לזהות.
תכירו את שירה. היא יושבת בשורה השנייה. ילדה נעימה, שקטה ועדינה, אבל נדמה שהיא פשוט… לא שם. היא בוהה בחלון, חולמת בהקיץ, מפספסת הוראות ונראית כאילו היא שקועה בעולם פנימי משלה. אפשר בהחלט לחשוב שמדובר בתמונה המזכירה את מה שכונה בעבר ADD אך אותה תמונה קלינית בדיוק יכולה לנבוע גם מחרדה, ממצוקה רגשית עמוקה, מקושי חברתי או משפחתי או מחוויות חיים שפוגעות ביכולתה להיות פנויה ללמידה.
דוגמה נוספת היא יוסי, תלמיד כיתה ז', שלדברי הצוות החינוכי אינו מסוגל לשבת על הכיסא יותר משתי דקות ברציפות. הוא מתפרץ לדברי המורה, מגיב בעוצמה לכל אירוע, נמצא בתנועה מתמדת ומתקשה מאוד לדחות סיפוקים. גם כאן התמונה יכולה להתאים להפרעת קשב, אך היא עשויה לנבוע גם מקשיים בוויסות רגשי, ממצוקה מתמשכת, מקשיי התקשרות, ממחסור בשינה, מעומס סביבתי, משימוש מוגבר במסכים או מגורמים פיזיולוגיים שונים.
בשתי הדוגמאות ההתנהגות החיצונית עשויה להיראות דומה אך השורש שונה לחלוטין. לכן נדרשת מומחיות שאינה מסתפקת בזיהוי הסימפטומים אלא מבקשת להבין את הסיפור שמאחוריהם ולבצע אבחנה מבדלת מדויקת.
במהלך שנות עבודתי במערכת החינוך בליווי אנשי חינוך, צוותים מקצועיים והורים, אני פוגשת שוב ושוב את אותו אתגר: ילד שמציג התנהגות אחת אך מאחוריה יכולים להסתתר סיפורים שונים לחלוטין.
כאשר אנחנו מתייחסים לילד הסובל מקשיי קשב על רקע רגשי או פיזיולוגי כאילו יש לו הפרעת קשב נוירולוגית אנחנו מחטיאים את המטרה ומפספסים את שורש הקושי.
הילד שסובל מחרדה או ממצוקה רגשית אינו זקוק רק לאסטרטגיות לניהול זמן הוא זקוק למרחב בטוח, להחזקה ולטיפול רגשי. הילד שסובל ממחסור בשינה או מבעיה רפואית אינו זקוק לפיגומים לימודיים הוא זקוק לטיפול בגורם שמפריע לו לתפקד. מנגד, הילד עם הפרעת קשב אינו צריך שינסו "לתקן" אותו או להמתין שהקושי יחלוף. הוא צריך ללמוד להכיר את המנוע שלו, לזהות את תחנות הדלק שלו ולנהל את האנרגיה שלו בחוכמה.
ההבחנה בין הפרעת קשב לבין קשיי קשב אינה רק שאלה מקצועית. היא משנה את הדרך שבה אנחנו מביטים בילדים. היא משפיעה על האופן שבו הורים מגיבים בבית, על הדרך שבה צוותים חינוכיים בונים מענה ועל היכולת שלנו להפסיק לנחש ולהתחיל לדייק.
לפני שאנחנו שואלים "מה יש לילד?", כדאי שנשאל: מה הילד הזה באמת צריך? שם מתחילה התערבות שמאפשרת שינוי אמיתי.
אז האם יש היום יותר אנשים עם הפרעת קשב וריכוז?
התשובה מורכבת. נכון להיום, אין עדות לכך שהתרחש שינוי גנטי באוכלוסייה שהוביל לעלייה בשכיחות הפרעת הקשב. לעומת זאת, אין ספק שאנו חיים בתקופה שבה יותר ילדים ומבוגרים חווים קשיי קשב ויש לכך סיבות רבות: עלייה בדרישות ממערכות הקשב וההתארגנות, עומס מידע, שימוש אינטנסיבי במסכים, שינויים בהרגלי החיים, עלייה במודעות ובזמינות האבחון ומציאות רגשית וחברתית מורכבת יותר.
לכן, אולי לא נכון לדבר על "מגפת הפרעת קשב", אלא על עולם שהשתנה במהירות עצומה ומעמיד את מערכות הקשב, הוויסות וההתארגנות שלנו בפני אתגרים חדשים.
האתגר המקצועי שלנו אינו רק לזהות מי עומד בקריטריונים של הפרעת קשב אלא להבין לעומק מי הילד שמולנו, מה מקור הקושי שלו ומהו המענה המדויק שיאפשר לו להתפתח, ללמוד ולצמוח. כי בסופו של דבר, לא כל ילד שמתקשה להתרכז זקוק לאותו פתרון. כאשר אנחנו מדייקים את ההבנה של מקור הקושי, אנחנו מדייקים גם את הדרך ואת התקווה.
הבהרה רפואית ומשפטית: התכנים במאמר זה מובאים למטרות העשרה ומידע כללי בלבד ואינם מהווים חוות דעת רפואית, המלצה טיפולית או תחליף לייעוץ רפואי מקצועי, פרטני ואישי. בכל שאלה רפואית, אבחון, התאמת מינון, שילוב תוספים או שינוי בטיפול התרופתי, יש להיוועץ אך ורק עם הרופא המטפל המוסמך (פסיכיאטר ילדים/מבוגרים, נוירולוג, רופא משפחה שמתמחה בהפרעת קשב וריכוז או רופא התפתחותי).
המאמר עורר בכם מחשבה והייתם רוצים להעמיק בהבנת הפרעת הקשב או לרכוש כלים מעשיים לעבודה בבית או במסגרת החינוכית? תוכלו למצוא באתר מאמרים ותוכניות נוספות לצד הכשרות וקורסים המיועדים להורים ולאנשי מקצוע.
